תמיד שאני נכנסת לסיפור של אמא, היומן בתקופת המלחמה, אז אני חושבת שגם אנחנו צריכים לכתוב.
אבל, אני, ברגעים של סגירת מעגל עם היומן הזה ועם כל מה שהיה, לא מוצאת מילים לתאר.
מה שהטיול הזה בעיקר עושה,
הוא מפגש משפחתי של ארבעה. שלוש אחיות ואח.
בגיליאים 51-65 הבנות כולן כבר סבתות והבן, מאוד קרוב לזה.
תחושת ההמשכיות היא החזקה מכולן.
גם ביומן של אמא, וגם בזיכרון שיש לי מלגדול לידה,
ישנה אוירה מאוד חזקה של: עושים הכי טוב שיש עם מה שיש.
לכן, לפעמים כשאני מסתכלת עלינו מהצד, אני מעלה חיוך
על התקפות הצחוק שיש לנו,
על הסיבה שפתאום מתחיל פרץ הצחוק הזה,
ובעיקר, כמה קל לצחוק ביחד,
בהרכב האנושי הספציפי הזה ובסיטואציה הזו.
איזו הקלה,
איזו שמחה זה מביא.
היום נלך למוזיאון הטופוגרפיה של הטרור,
ומשם נמשיך לעוד מקום, שבודאי, נחליט עליו בהמשך.
אביגיל